<h1>צידה לדרך מ"ב כ"ב פ"ד</h1>
<h2>דף קיג.</h2>
באור המליחה וסדרה כיצד. מדיח הבשר תחלה ומולחו במלח דק או גס יפה יפה עד שלא יהיה ראוי לאכול מחמת מלחו. ומולחו מכל צד ואווזים ותרנגולים מולחם מבית ומחוץ. ושוהה במלח כשיעור צליה. ואחר כך ידיחנה שתי פעמים ראשונה להעביר המלח ושניה להעביר הלחלוחית של מים הנשארים. וישטוף הכלי שרוחצין בו בין רחיצה לרחיצה. מלח הבשר ולא הדיחו תחלה אין לו תקנה עוד לאכלו בקדרה אפילו ידיחנו וימלחנו שנית. נתבשל הבשר אחר מליחה ולא הדיחו צריך שיהיה בקדרה ששים לבטל כל המלח ולא כל החתיכה. היה לו שמש כנעני בבית ונתן הבשר בקדרה ואין ידוע אם הדיחו או לאו נאמן במסיח לפי תומו. היה יודע הכנעני שדרך ישראל להדיחו והיה נכנס ויוצא מותר. בשר שנתבשל בלא מליחה צריך שיהא בקדרה ששים לבטל כל הבשר. כתוב בתשובות הגאונים בשר ששהה שלשה ימים מעת לעת בלא מליחה אין לאכלו מבושל. אין מולחין אלא בכלי נקוב או על גבי קשין וכיוצא בו או מקום מדרון מלח בכלי שאינו מנוקב הכלי אסור להשתמש בו בלא הדחה ואפילו בצונן ואם הוא מנוקב מותר להשתמש בו. נמלח הבשר ושהה כדי מליחה ונתנהו אחר כן בכלי שאינו מנוקב ונתמלא מן הציר מותר. אבל אסור לעשות כן לכתחלה. אין לו מלח ורוצה לבשלו יצלה הבשר עד מחצית צליה ואחר כך יבשלנו. מולחין הרבה חתיכות זו על גב זו ואפילו בשר שור עם גדיים וטלאים ועופות. אבל בשר עם דגים אסור לפי שהדגים פולטין מה שבלעו והבשר חוזר ובולע. ונכון להחמיר. בד"א שאסורים דגים ובשר כדי קליפה הילכך אם הדגים בקשקשים מותרין. בשר שחוטה שמלחה עם בשר נבלה וטרפה אסורה וכן דג טמא וטהור שנמלחו יחד אסורים. וכל שכן אם הטמא מליח והטהור תפל. אם טהור מליח וטמא תפל ונתן הטהור אחר שמלחו על הטמא מותר ואפילו קליפה אינו צריך. בשר שנמלח כבר אין להשהותו במלח בלא הדחה יותר מי"ב שעות ואם שהה יותר מזה אין לאוסרו לפי שהמלח שואב תמיד ואם נמוח יוצא כל הדם שסופו לצאת. אין למלוח בשר עם בשר שנמלח ושהה כשעור צליה לפי שחוזר ובולע מדם הבשר האחרון ואם מלח אין לאוסרו בכך ויש מחמירין. יש מתירין למלוח הראש עם השער שלו אם ניקבו בעצם כנגד המוח ואחר כך מולגין אותו ברותחין או ברמץ. וכן צולין ראש טלה או גדי שמנקבין מוחו שהרי הדם יוצא משם או מבית השחיטה ויש אומרים שצריך לקרוע הראש ולהוציא המוח ולהסיר הקרום בעצם שהמוח מונח בתוכו וכן הקרום הדק שעל המוח ואחר כך יחזיר המוח למקומו ויצלה אותו. או אם ירצה לבשלו מולחו יפה יפה ומחזיר המוח למקומו וזה המחוור שבכולם. הלב מתקבץ הדם בתוכו בשעת שחיטה לכן צריך לקרעו ולהוציא את דמו ולמלחו. מלחו ולא קרעו קורעו ומותר כבולעו כך פולטו. בשלו ולא קרעו צריך ששים כנגד כל הלב והלב זורקו. צלאו ולא קרעו יקרענו אחר צלייה ומוציא את דמו ומותר. אמרו האחרונים קבלה בידינו שאין עוף שאין בו ששים מלבו הילכך אם צלאו ואפילו בשלו ולבו בקרבו זורק את הלב והעוף מותר. הכבד רובו דם הלכך נהגו לצלותו ואח"כ מבשלין אותו ואם קרעו ומלחו ובשלו מותר אבל לא לכתחלה. צולין אותו ואפילו בלא קריעה ומליחה שהאור שואב כל הדם ועל פי הגאונים נוהגין לנוקבו ואם צלאו בשפוד אין נקיבה גדולה מזה. כשצולהו עם הבשר יהיה הכבד למטה וכפי מנהג הצליה שלנו אין חילוק בין מלמעלה בין מלמטה ואין לצלותו עם הבשר שפעמים מגביהין השפוד ושלמטה חוזר למעלה לכן טוב לצלותו לבדו. משפט הכבד הנמצא [ב]עוף כדין הלב בצלי משליכו ומותר העוף ובקדרה צריך ששים. הטחול אע"פ שמראהו כמראה דם דינו כבשר בין לצלי בין לקדרה. אין מחזיקים דם בבני מעים הלכך אם בשלן ולא מלחן מותרין אבל בשומן שלהם יש דם לפיכך צריכין מליחה. ומולחין הבני מעים עם הבשר. החלחולת וההדרא דכנתא יש בה שומן כשמולחין אותם מולחם מצד החיצון ששם השומן המצריכן מליחה. הצלי אינו צריך מליחה כלל ואם מולחו צריך להדיחו קודם שיצלהו אם לא צלאו מיד. ואם לא חתך הוורידים בעוף ובגדיים ובטלאים אין לצלותם שלמים. אין נותנין כלי תחת הבשר שצולין בלא מליחה עד שיהיה צלוי וראוי לאכילה ואם שם מתחלה מעט מלח בשולי הכלי המלח מוריד הדם למטה ויקח השומן הצף מלמעלה בנחת. והמנהג הנכון שלא לשום כלי עד שיהיה צלי ראוי לאכילה או שימלחנו בתחלה וידיחנו קודם צליה. הטופל בצק בעוף צלי שלא נמלח אם הקמח אינו מנופה יפה מותר אפילו האדים ואם הוא סלת נקיה אסור עד שיצלה וראוי לאכילה ואז ראוי לצליה וישים עליו סלת נקיה לטפלה. ובלא זה הקורבו נתעב נתעב ונאלח. היאכל תפל מבלי מלח.
